The Repair of Zerubavel's Error

During the dark days around Hanukka, the weekly readings from the Torah are about the difficult birth process of the nation of Israel. Driven by baseless hatred, Joseph’s brothers sell him to be a slave in Egypt. In the end, they understand and acknowledge the sin they committed, the hatred is removed from their hearts, and the sons of Israel get to be united.

Our sages teach us that baseless hatred later returned to the people of Israel, and was the principal cause of our current exile. Zechariah's prophecy of the broken staffs tells us when the baseless hatred returned:

I will not be your shepherd. Let the dying die, and the perishing perish. Let those who are left eat one another's flesh. Then I took my staff called Favor and broke it, revoking My covenant that I had made with all the nations. (Zechariah 11:9-10)

Then I broke my second staff called Union, breaking the brotherhood between Yehudah and Yisrael. (Zechariah 11:14)

Ibn Ezra explains that the breaking of the two staffs refers to the deaths of two shepherds of Israel, Zerubavel and Nehemia. The prophecy hints at the backgrounds of their deaths. Zerubavel, the staff called Favor, had made peace covenants with the nations around Jerusalem. The prophecy speaks about "My covenant", explains Ibn Ezra, because the land which the nations swore to Zerubavel is the Land of HaShem.

Zerubavel partially failed his mission. Despite the powerful prophecies said about him, such as "Who are you, great mountain, before Zerubavel (Zechariah 4:7)" and "I will take you, O Zerubavel, my servant (Haggai 2:23)," Zerubavel did not manage to re-establish Jewish sovereignty over the Land of Israel. The prophecy about Nehemia, the staff called Union, reflects a subsequent failure, namely to fulfill the vision of Jeremiah: "In those days, the house of Yehudah will walk with the house of Yisrael (Jeremiah 3:18)."

The immediate consequence was the re-emergence of internal hatred. After the death of Nehemia, explains Ibn Ezra, Israel became corrupt and returned to fighting amongst each other.

To be restored as a truly united nation exercising full sovereignty over the Land of Israel, we must repair the historical mistakes that led to the exile. We have come a very long way repairing the failure of Yehudah to walk with the house of Yisrael. Jews from all corners of the world, with backgrounds of all kinds, have been gathered into the State of Israel.

However, because of our small understanding, we have repeated Zerubavel's error. We, too, have made failed peace covenants. We, too, have given away parts of the Land of HaShem. It is therefore certain that we will be challenged further, until we will understand. In the end, we will be pressured to make compromises in and around Jerusalem. We must refuse.

This Shabbat, the nineth of Tevet, will be the Yahrzeit of Nehemia. Let us make the upcoming fast of the tenth of Tevet a day of reflection about our attitude towards other Jews.

"On that day, says the Lord of hosts, I will take you, O Zerubavel, my servant, the son of Shealtiel, says the Lord, and will make you like a signet ring, for I have chosen you, says the Lord of hosts." (Haggai 2:23).


ה

Temple Secrets

It is Hanukka 5767. Once more, we commemorate the heroism of the Maccabees, and celebrate the re-dedication of the Second Temple by their hands, more than 2,000 years ago. It appears that heroism and the Temple are inextricably connected.

When David's desire to build the House of G-d was awakening, King Saul started persecuting him. The Talmud explains that the persecution brought about an important blessing. As a refugee in the village of Samuel the prophet, David learned from Samuel the secret of the exact location that HaShem had chosen for his House. The location turned out to be on Mount Moriah, a place held by the Jebusites from before the days that Israel entered its land. As king, David took it from the Jebusites, overcoming their awesome defensive powers in a heroic confrontation.

Later, after the return from Babylonia, in the time of Zerubavel, the Temple was rebuilt despite very stubborn resistance from the side of the Gentile inhabitants of the land and their constant attacks against the builders.

After the rule of the Maccabees had ended, Herod, illicitly appointed king of Israel by the Romans, broke down the Temple of Zerubavel and immediately rebuilt it as the center of his Temple Mount complex, which covers Mount Moriah until this day. His fabulous building projects aside, Herod's heroism was directed against the faithful. He was the murderer of many holy Jews, among them most members of the Sanhedrin.

The circle has closed. The desire to build the House of G-d is again awakening. Again, those who lead the awakening are subject to persecution by the ruling authorities. Once more, the location where the Temple must stand is not exactly clear, but it is definitely occupied by foreigners.

Our sages inform us about the secret revealed to David by Samuel the prophet. The following is my attempt to unravel it. I dedicate it to all those who were banned from their houses. May these dark days bring blessings and bear knowledge and comfort. "Give Truth to Ya'akov and Mercy to Avraham, as You have sworn to our fathers from the days of old." (Micha 7:20)

From the Talmud in Zevachim 54b, and from Rashi's commentary there, we learn that Samuel and David deduced the proper place of the Temple from hints in two conjugate verses of Torah, and from a hint from the book of Joshua, in combination with another verse of Torah.

The reasoning starts with the two conjugate verses of Torah. The first hint is in a phrase said about Benyamin: "He dwells between his shoulders." (Devarim 33:12) The second hint is in a phrase said about Yehuda: "He rules from between his legs." (Bereshit 49:10)

The subject of the first phrase is Benyamin, while the word "dwells" (shachen) hints at the Shechina, the in-dwelling of the Divine. The deeper meaning is that the Shechina dwells in Benyamin, between the shoulders of Yehuda. The subject of the second phrase is Yehuda, while the word "rules" (mechokek) hints at the Sanhedrin. The deeper meaning is that the Sanhedrin rules in Yehuda, from between the legs of Benyamin.

We learn from this that the Temple and its courtyards must be in a place where the portions of Benyamin and Yehuda are intimately intertwined. We know from a Beraita that this was actually the case:
What was in the portion of Yehuda? The Temple Mount, the chambers and the courtyards. And what was in the portion of Benyamin? The Ulam (antechamber), the Holy and the Holy of Holies. And a strip comes out of the portion of Yehuda and enters the portion of Benyamin, and the altar was built on that. (Megilla 26a, Yoma 12a)
It follows that the border between Yehuda and Benyamin crossed the Temple area in north-south direction, at the eastern border of the Ulam. To the west of this north-south line was Benyamin's territory, and there stood the Temple itself. The Beraita informs us that the altar, right to the east of this line, was already on the territory of Yehuda, and this territory was a strip coming out of Yehuda's main territory. There are sources that interpret the issue of the altar a little differently, and posit that the border was right to the east of the altar, with a small strip of Yehuda entering Benyamin in the area of the altar.

We see now why Samuel and David went to look for hints in the book of Joshua. It is in this book that we find a detailed description of the border between Benyamin and Yehuda. The Gemara in Zevachim 54b explains that in the light of what is written in the verse "you shall rise up and ascend to the place" (Devarim 17:8), David and Samuel understood that it is significant that the border of Benyamin in the area of Jerusalem is described in terms of "going up":
The border passed toward the waters of Ein Shemesh and its termination was in Ein Rogel. And the border went up at the valley of Ben Hinnom onto the shoulder of the Yevusi, on its southern side – and here is Jerusalem – and the border went up to the top of the mountain, which faces in western direction the valley of Hinnom, the uttermost northern end of the valley of Rephaim. And the border turned around from the top of the mountain to the water of Neftoah, and went out to the cities of mount Ephron. (Joshua 15:7-9)
Ein Rogel was a deep source of water to the southeast of Mount Moriah, located in the area where the valley of Kidron and the valley of Ben Hinnom meet. The border arrived at Ein Rogel from a northern direction, probably passing in between Mount Moriah and the Mount of Olives. From Ein Rogel, it rose to the top of Mount Moriah, along its southern shoulder. There, it turned, as Rashi explains, to the water of Neftoah.

There are various explanations for what could be the water of Neftoah, but the most obvious choice is the spring of Gihon, the only natural open water source in the area. This spring is exactly south of the top of Mount Moriah, so that the border proceeds in a north-south direction. From the water of Neftoah, the border turned again and left the area in a northern direction, as again Rashi explains. I assume it follows the Tyropean valley, called valley of Hinnom in the book of Joshua, which separated Mount Moriah from what is now the Old City of Jerusalem.

And so, the territory of Benyamin in the area of the Temple has two legs, one ending in Ein Rogel, and the other in the Gihon spring. In between the two legs is a triangular strip belonging to Yehuda, which ends at the top of Mount Moriah. In accordance with the Beraita, the western border of this strip goes exactly from north to south.

The Beraita implies that the whole area from the Ulam (or the altar) to the outer eastern wall belonged to Yehuda. So, this whole area must fit in the triangular strip, which gets smaller as it approaches the top of the mountain. As a consequence, the Temple cannot have stood to the north of the very southern part of today's Temple Mount complex. The exact restriction depends on the exact location of Ein Rogel, but in any case it follows that the Dome of the Rock does not stand where the Temple should stand. Rather, the abode of the Temple should be searched for underneath the Al-Aqsa mosque.

We can now see how the hints of the above two conjugate verses are realized. Yehuda's area is in between the two legs of Benyamin. The natural southern mountain shoulder under the top of Mount Moriah is wholly in Yehuda, as initially it curves slightly to the east. The place of the Shechina is to the west of this shoulder. Yehuda's shoulder on the other side is that of today's Mount Zion.

The thesis that the Temple did not stand on top of Mount Moriah solves a stubborn problem regarding the supply of living water for the Temple service. Such water was apparently supplied by an aqueduct, largely still extant today. It transported water to big cisterns still under the surface of today's Temple Mount. The water brought down by the aqueduct originated from the Ein Etam spring in the area of Bethlehem. If the Temple stood near the southern wall of Herod's complex, then the cisterns were able to provide living water for the Temple service downstream. If the Temple stood on top of Mount Moriah, the cisterns could not have served this function.

In the days of Herod, there was another aqueduct that ran much higher than the one that entered the Temple Mount. In the environs of Bethlehem, some segments of the high aqueduct are still visible. The high aqueduct supplied water to the Old City and was high enough to provide water to the level of Herod's Temple Mount complex. It seems very unlikely that such a high aqueduct existed during all of the Temple era. There are no scriptural or archaeological indications that it existed before the Roman period, and there is no evidence that the necessary technology existed in ancient times. Moreover, a high aqueduct would have been very vulnerable, so that in times of war, the enemy would easily have been able to disrupt the Temple service.

If the above thesis is true, then how did we come to think that the Temple stood at the top of the mountain? As mentioned above, Herod was an evil man. Perhaps, then, the answer to the question is that the Herodian Temple indeed stood where the Dome of the Rock is now. In other words, perhaps Herod did not build his Temple at the original place.

I think that our sages hint at this in Bava Batra 3b, 4a. It is explained there that after Herod had killed most of the sages, he spoke with the sage Bava ben Buta, who he had blinded, and asked him how he could make up for his deeds. Bava ben Buta answered Herod that he should break down the Temple and rebuild it. How could Bava ben Buta say such a thing? I propose that he acted out of fear. Bava ben Buta feared further loss of life and he feared that Herod planned to destroy the Temple anyway. By giving an advice that Herod could follow, he saved his own life and the lives of other sages, who Herod would need for the functioning of the Temple. Perhaps, Bava ben Buta calculated that he could hasten the redemption in this way, as the tradition is that the third Temple will stand forever.

Herod the tyrant deceived the blinded Bava ben Buta. Herod was not looking to do teshuva. He rebuilt the Temple for his own grandiose purposes and in a different place. It was not a third Temple in its abode, and so it was up for destruction.

How can it be that the sages accepted the Temple of Herod? Herod created a sudden and truly cosmic dilemma. Non-acceptance of the new location would have meant the end of Judaism. The sages looked for signs and noted that during the building of the new Temple it rained only during the night, not during the day. It seemed like Herod received assistance from Heaven.

In addition, they knew that David and Samuel had initially considered that the Temple be built at the highest place of the mountain, on top of the waters that came from Ein Etam (Zevachim 54b). Moreover, Herod arranged living water from the high aqueduct, solving a problem that likely was the reason for David and Samuel to choose a lower place. And so, the sages accepted the Temple at the new location as a continuation of the second Temple, and they sealed the matter out of fear of Herod, and to avoid doubt regarding the Temple service.

May the tyrants of this world soon and forever loose their power over the faithful of Israel, and may we soon merit seeing the third Temple in its rightful abode.

N.B. After writing the above article, I changed my mind about who first built a Temple at the place of the Dome of the Rock. It was Hadrian, not Herod.


ד

The Voice of Torah and the Laws of War

Parshat Shoftim discusses the laws of war. A whole chapter, Devarim 20, is devoted to the subject. To put it simply, the Torah commands us in no uncertain terms to not have mercy with our enemies. A cursory reading of the chapter suffices to conclude that the State of Israel does not act according to these laws. This is not so strange, as the laws seem to be so much at odds with modern views on morality that even in the world of Torah their proper application in today's world is a cause of deep division.

By providence, Parshat Shoftim also tells us what to do when we do not know how to apply a law of Torah:

"If a matter of judgment is hidden from you, between blood and blood, between verdict and verdict, between plague and plague, matters of dispute in your councils – you shall rise up and ascend to the place that HaShem, your G-d, shall choose." (Devarim 17:8)

Those who pass judgment, including all teachers of Torah, are obligated to bring every serious issue of doubt before the Sanhedrin in Yerushalayim, so that they can decide on the matter. Subsequently:

"According to the teaching that they will teach you and according to the judgment that they will say to you, shall you do. You shall not deviate from the word that they will tell you, right or left." (Devarim 17:11)

In his comment to the latter verse, Rashi cites from Sifri: "Right and left, even if they tell you about right that it is left, and about left that it is right." In other words, we follow the rulings of Sanhedrin even if they should make a mistake.

The Talmud Yerushalmi (Horayot) seems to explicitly negate the latter position: "One could think that if they said to you about right that it is left and about left that it is right, listen to them. Therefore the Torah says to go right and left: that they will tell you about right that it is right and about left that it is left."

However, there is no real contradiction. This Yerushalmi was written in reference to the first Mishna in Horayot, which implies an additional obligation for those who pass judgment and teach Torah. The Ramban explains the point in his commentary to the first Shoresh in the Rambam's Sefer HaMitzvot:

"The Torah was given to us in writing through Moshe Rabbeinu, may Peace be upon him, and it was apparent that the opinions regarding all the important issues that would come up would not align by themselves. So, the Exalted made us the law that we should listen to the great Beit Din in everything they will say, whether they received explanation from Him, or whether they will speak from the essence of the Torah and its intention according to their understanding. Because, it is through them that He commands us and gives us the Torah. Regarding this there is one condition, which he who delicately studies the beginning of Horayot will notice. The condition is that if in the time of the Sanhedrin there was a sage who was fit to teach and the great Beit Din would issue a teaching that a certain thing is permissible and he is convinced that they erred in their teaching, he should not listen to the words of the sages and he is not permitted to allow himself that what is forbidden to him, but he must act with stringency for himself. And this is even more so if he would be a member of the Sanhedrin. He has the obligation to come before them and tell them his claims and they will debate and discuss with him. And if all agreed that the opinion that he said should be discarded, showing him how his reasoning is erroneous, he will return and he will act according to their understanding."

The purpose of the institution of the Sanhedrin is to grasp the truth. Sanhedrin represents all of Israel, and it is the task of all of Israel to contribute to the process of clarifying our faith. If all unite in the prescribed fashion, Heaven will assist and Sanhedrin will rule according to the truth. They will teach about right that it is right and about left that it is left.

In times of exile, without Sanhedrin, we have no choice but to listen to the rulings of great rabbis who consult with each other. In such times, the judgments of individual sages can surely be trusted, because Heaven assists those who do their utmost.

I write this to sound an alarm. We are in war and we need to know the laws of war. But we did not do our utmost, and heavenly assistance has left us. Though it was in our hands to do so in the years since the establishment of the State of Israel, we did not unite around a reestablished Sanhedrin. Reality is the test, the witness, and the judge. It has come to the point that several rulings by individual rabbis concerning matters of war and peace have decisively contributed to the strengthening of our enemies.

In the face of relentless enemies and plagued by many societal problems, secular zionism has lost its direction. In the area of security, the leaders of the State are stuck in a profound dilemma between their desire to adhere to a universal sense of morality, and the special nature of Israel's enemies. It is clear that the solution to problems of Israel will come from the Torah of Israel. But how will the State listen to Torah while our religious leadership has not given Torah its prescribed authoritative voice?

Let me end with a warning from the Torah: "If you will not disinherit the inhabitants of the Land … they will harass you upon the Land in which you dwell." (BaMidbar 33:55)

The holy Or HaChaim comments: "The explanation of this is that not only will they hold on to the part of the Land that you did not take, but in addition, in the part of the Land that you did take and on which you settled, they will harass you."

This is what we currently experience. From a spiritual perspective, our enemies derive strength from our failure to follow the Torah. I suggest that our failure to unite and establish Sanhedrin is a prime example of the principle.

May Your Mercy overcome Your Anger.


ג

באנגלית

Some of the contents of the preceding Ma'amar can be found in articles I merited writing on the site of A7, in particular The Sun is Signing and Why do we live in 5765. What is new in the preceding Ma'amar is a discussion of the Baharad system of calculations in the Jewish calendar. I stress that this system is an artifical one, the framework for our calculations, not the framework for our history. It does not imply any literal validity of the year-count.

The thesis is that there is a connection between the traditional Hebrew dating and the two Mahzorim (cycles) that are observed in Jewish tradition - the "small" 19-year cycle which is the basis of the Jewish calendar, and the "big" 28-year cycle which determines the year in which Birkat HaHammah, the Blessing of the Sun, is recited. Mathematically, if one knows the position of a certain year in both cycles, one can compute the number associated to the year modulo 532 (19 times 28), given that the starting point of both cycles is year 1.

The story really starts with the biblical account of Creation, according to which the Sun was created on the fourth day. Jewish tradition commemorates the creation of the Sun by reciting a special Blessing when the Spring equinox is thought to be occurring at nightfall before the fourth day of the week, the moment the Sun is assumed to have been created (Babylonian Talmud, Berachot 59b). Jewish law stipulates that the Blessing be said every 10,227 (28 times 365.25) days. The next date set is April 8 2009 (Hebrew year 5769). Because the astronomical year is slightly shorter than 365.25 days, the date of the Blessing shifts away from the Spring equinox as history proceeds. A simple astronomical calculation shows that 84 cycles of 28 years before 5769, in the Jewish year 3417, the Spring equinox was in the beginning of the night before the fourth day of the week as stipulated by the Talmud.

It seems that the astronomically astute Jewish sages of the time concluded that the Jewish year 3417 was a first year in the cycle of 28 years. Moreover, these same Jewish sages would have reasoned that year 3421 was a first year in the 19-year cycle, in accordance with an ancient tradition that the world was created in the first week of the month of Nissan. They would have concluded this from the Spring equinox occurring early in the night leading to the fourth day of the Jewish month of Nissan in the Jewish year 3421.

And so, the Jewish sages at the time could argue for a determination of the position of their years in both cycles and could therefore compute the absolute year-count modulo 532 years. They were left with a number of options, 532 years apart from each other, and they chose the dating closest to what seemed to be the truth according to a literal interpretation of biblical accounts. The sages legally defined future equinox times by instituting the 28-year cycle, to protect the Hebrew dating against future change, and to leave a remembrance to what they had done.

The bottom line: A thorough look at the Jewish calendar and in particular at issue of the Blessing of the Sun shows that the Jewish year-count is not really from the creation of the world. We have no dispute with Science about the age of the Universe.

It follows that the Nissan and Tishrei datings of Creation are halachic inventions. Regarding these datings, although I presented things in the opposite fashion, I actually propose that the Nissan dating was an adaption to the year count. In other words, the year count was determined prophetically, and the Nissan dating was invented to support it. The Tishrei dating contradicts such support and must have been invented much later, to support the Baharad system.

In other words, the prophets and the sages tell us artificial stories about Creation to make sure that we would know in which year we live. Clearly, then, the year count is very important. Clearly, then, the importance of the year count does not derive from its historical correctness. Rather, the year count is important because it is the calendar of the redemption.


ב

מניין השנים לבריאת העולם


מערכת בהר''ד

הלוח העברי הוגדר על בסיס מחזור "הקטן" של 19 שנים ונקבע על ידי סנהדרין האחרונה באחריותו של הילל הקטן. אכן הוא בדיוק מתאים למצב האסטרונומי שהיה לפני כ-1650 שנים: חג הפסח הכי מוקדם, בשנת 16 של המחזור היה אז יום לפני
.יום האקווינוקס האסטרונומי, הרגע שאורך היום שווה לאורך הלילה, וככה ההלכה
(ראש השנה כ'א ורש''י במקום)
בזמנינו הפסח המוקדם ביותר כבר שבוע אחרי האקווינוקס. הסיבה היא שהמחזור הקבוע תלוי בהנחה שיש 235 חודשים ב- 19 שנים. ההנחה הזאת למעשה אומרת שאורכה של שנת החמה היא 365.24682 ימים. האורך הזה בתלמוד נקרא בשם ר' אדא (רמב''מ, הלכות קידוש החודש פרק י'), והוא קצת שגוי. לכתחילה , במצב האסטרונומי הנוכחי, כבר חמש מתוך שבע שנות עיבור של המחזור הן ניתנות להדחה (שנות 3, 8, 11, 14, 19 במחזור). זאת אומרת שבמשך הגלות השלכנו את הלוח כבר די רחוק לתוך תחום שבו הוא בעצם לא בתוקף. שנזכה בקרוב לתיקון על ידי סנהדרין מחודשת

כמו שהשלכנו אותו לעתיד, אפשר להשליך את הלוח של הילל גם לעבר, ואכן על זה מבוסס חישוב המולד המקובל. היסוד הזה מתואר על ידי הרמב''מ, בהלכות קידוש החודש פרק ט' הלכה ד'. בעיקר מדובר במערכת שרירותית המשמשת לחישובים. מגדירים שמולד תשרי של שנת ב' היה ביום ששי של הבריאה לשיטתו של ר' אליעזר, בשעה 14 (תוספות ראש השנה ח'). נובע מזה שמולד תשרי לפניכן, בשנת א', היה ביום ב',ה' שעות, ור'ד חלקים (סימן בהר''ד). מערכת בהר''ד משמשת לחישובי המולד של כול השנים, ובנוסף נותנת בסיס לקביעת מועדי ברכת החמה


ברכת החמה
:תקנת ברכת החמה היא בברייתא הזאת

ברכות נ'ט : תנו רבנן הרואה חמה בתקופתה לבנה בגבורתה וכוכבים במסילותם ומזלות כסדרן אומר ברוך עושה בראשית ואימת הוי אמר אביי כל כ"ח שנין והדר מחזור ונפלה תקופת ניסן בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע
:יש לציין כמה נקודות
1.
כיוון שבברייתא מדובר בתקופת ניסן, מצוות ברכת החמה שייכת לבריאת העולם לשיטה שהיא ידועה בשם שיטת ר' יהשוע האומרת שהעולם נברא בניסן
2.
תקופת ניסן היא לכתחילה האקווינוקס האסטרונומי. האקווינוקס היה ידוע לחז''ל כי הנושא מופיע מקומות אחרים
(סנהדרין י'ג)
3.
המסורת אומרת שהשמש נבראה ביום ד', והברייתא מסמנת שזה קרה בזמן האקווינוקס
4.
המחזור "הגדול" של כ'ח שנים נובע מחישוב פשוט מבוסס על אורך השנה
שווה 365.25 ימים. לפי האורך הזה יש לאקווינוקס מחזור של 28 שנים. זאת אומרת, כל 28 שנים האקווינוקס חל באותו יום בשבוע ובאותה שעה
5.
מברכים ברכת החמה בכל שנה שמספרה במניינינו היא כפולה של 28 פלוס 1. פעם הראשונה, כביכול, בירכנו בשנת א'. פעם הבאה נברך ב- 8 באפריל בשנת 5769
6.
אביי מגדיר מועד ברכת החמה לפי הגדרה טכנית של "תקופה". היא לא האקווינוקס האסטרונומי אלא מוסג מטמתי פשוט שנקרא "תקופת שמואל", שהוא מוגדר במסגרת מערכת בהר''ד

תקופת שמואל
הרמב''מ מגדיר תקופת שמואל בהלכות קידוש החודש פרק ט' הלכה ג': תקופת ניסן הראשונה היתה שבוע לפני מולד ניסן בשנת א', ביום ד' בשבוע, בשעה 0 (בשעון מודרני, שעה שש בערב). תקופת תשרי שהיא חצי שנה אחריכן (182.625 ימים) היתה ביום ד' 15 שעות. תקופת ניסן בשנת ב' היתה ביום
ה' 6 שעות, בדיוק 365.25 ימים אחרי תקופת ניסן הראשונה, וכן הלאה. ובכול שנה שתקופת ניסן ביום ד' בשעה 0, כמו בשנה א', מברכים ברכת החמה



שיטת ר' יהשוע, גרסת בהר''ד

תקופת שמואל הראשונה אמורה להיות יום ד' של שבעת הימים של בריאת העולם לפי ר' יהשוע. חשוב לציין שבמערכת בהר''ד השבוע הזה היה כולו באדר ולא בניסן
בעלי תוספות (ראש השנה ח') ניסו ליישב השבוע של בריאת העולם ככה שיומו הראשון היה כ'ה באדר ויום ו', יום בריאת אדם הראשון, א' ניסן. אבל זה מאוד קשה. מולד ניסן בשנה א' היה ביום ד' וכמו שבעלי תוספות מציינים לכן יום ו' לא היה יכול להיות ראש חודש. מעבר לזה העיתוי של ברכת החמה סותר שיטת תוספות: תקופת שמואל בשנת א' קודמת כ'ה באדר
בסך הכול שנת א' במערכת בהר''ד לא מתאימה לשיטת ר' יהשוע. סוף שנת א' כן מתאים לר' אליעזר שאומר שהעולם נברא בתשרי. חצי שנה אחרי תקופת שמואל בניסן, תקופת תשרי היא ביום ד' כ'ח אלול בשעה 15 .יומיים לאחר מכן יום ו' הוא ראש חודש תשרי לפי העיקר (ראה הלכות קידוש החודש פרק ז' הלכה ב'), כי המולד היה באותו יום ארבה שעות לפני הצהריים, בשעה 14


ניסן בשנת ב' בהר''ד

שנה ב' כן מתאימה לר' יהשוע. 182 יום אחרי השבוע המתחיל בכ'ה אלול בשנת א' נמצא השבוע הראשון של ניסן בשנה השנייה
בעיקר החשבון פשוט מאוד. שישה חודשים של 29.5 ימים הם 177 ימים. בין תקופת תשרי ובין תקופת ניסן ישנם 182 ימים. לכן הימים זזים חמישה ימים קדימה, א' תשרי משתייך לו' ניסן וכן הלאה. אם עושים את החשבון בדיוק מופיעות שתי בעיות שהן פתירות כי תלויות רק בשרירות שבמערכת בהר''ד. הבעיה הראשונה היא שמולד ניסן בשנת ב' הוא ביום הראשון
בשעה 18 ו-438 חלקים. לפי הלכות קידוש החודש פרק ז' הלכה ב', יום כזה הוא לא ראש חודש, כי מולדו אחרי חצות היום. יש חופשיות בהגדרת המולד אבל. קבעו שמולד תשרי בשנת א' בשעה 14 בדיוק. אם היו קובעים אותו יותר מ-438 חלקים מקודם, למשל 13 שעות וחצי, מולד ניסן בשנת ב' היה בראש חודש כשהוסבר לעיל. הבעיה השנייה היא שהגדירו תקופת ניסן ככה שבשנת ב' היא ביום ה' ו' שעות, יום אחרי לבריאת השמש אם נגיד שהעולם נברא בניסן בשנת ב'. אבל אם היינו קובעים, למשל, שתקופת תשרי שנה ב' היתה ביום ד' 0 שעות (במקום 15 שעות), תקופת ניסן שנה ב' היתה חלה ביום ד' שעה 15
לסכם, לכאורה היתה לקובעים את מערכת בהר''ד אפשרות לשלב את השבוע של ר' אליעזר עם השבוע של ר' יהשוע. הבסיס של ברכת החמה במערכת בהר''ד די חלש. בעיצוב המערכת בטח חשוב היה להציג את העניין כמה שיותר משכנע. אז למה לא עשו כך? ישנה השלכה לא מקובלת בשיטה כזאת והיא שמועדי ברכת החמה יהיו בשנים שמניינן כפולות של 28 פלוס 2 (במקום פלוס 1). יש להניח שתקנת ברכת החמה כבר היתה קיימת בזמן קביעת מערכת בהר''ד. לכן, אי אפשר היה לעשות ניסן שנת ב' במערכת בהר''ד יסוד לברכת החמה ללא ניגוד למועדה


אסטרונומיה והסוד

נשאלות כמה שאלות נוקבות. האם יש דרך ליישב את שיטותם של ר' אליעזר ור' יהשוע ביחד במסגרת אחרת? אם תקנת ברכת החמה אכן קדמה לקביעת מערכת בהר''ד, מי תיקנו אותה? ומתי תיקנו אותה? ומה טעמה של ברכת חמה? אם המילה תקופה המופיעה בברייתא אכן מתייחסת לאקווינוקס האסטרונומי, איך הייחוס? אם מערכת בהר''ד היא מערכת שרירותית ולא הרקע ההיסטורי של מניין השנים, מה כן הרקע ההיסטורי? נראה שלכל השאלות האלה ישנה תשובה אחת
שנת החמה היא 365.2422 ימים, 0.0078 פחות מ- 365.25. בגלל ההפרש הזה מועדה של ברכת החמה זז לקראת הקיץ 28 כפול 0.0078 יום, כל מחזור ומחזור, כחמש שעות ו- 25 דקות, כול פעם. בזמנינו מברכים ברכת החמה כ- 18 יום אחרי האקווינוקס, אבל לפני 84 מחזורים בירכו אותה באקווינוקס ממש לפי פשט הברייתא. החישוב הוא פשוט. תוך 2352 (28*84) שנה מועד ברכת החמה זז 18 ימים, 8 שעות ו-20 דקות. בשנת 5769, השנה שבה ב''ה נברך ברכת החמה, האקווינוקס יהיה בשעה 14.05 זמן ירושלים. 18 ימים, 8 שעות ו-20 דקות אחרי האקווינוקס ההוא, זה 7 אפריל שעה 22.25 בערב, הערב לפני הברכה. אגב, יש אי וודאות בחישוב, בסדר גודל של אחוז אחד, כארבע שעות
המסקנה היא שבשנת 3417 (2352-5769) האקווינוקס היה בהתחלת הלילה של יום ד', והמצב בהתאם למאמר של אביי: בשבתאי באורתא דתלת נגהי ארבע
שנת 3417 היא שנה מעניינת, בתקופת כנסת הגדולה. כנראה ברכת החמה נקבעה על ידי אנשי כנסת הגדולה

בשנת 3421 (180*19 +1), שנה ראשונה של מחזור קטן, האקווינוקס שוב היה בערב, בארך באותה שעה. וזה היה ביום ד' בניסן. איך זה? ההפרש בין שנה אסטרונומית לבין השנה של ר' אדא הוא 0.00462 ימים
הכפלה 0.462*2352 נותנת 10.8 ימים. בהתאם, בזמנינו יום ד' בניסן בשנה א' של מחזור הקטן הוא 31 במרץ או 1 באפריל

לכן, בימי כנסת הגדולה בשנה א' של מחזור הגדול האקווינוקס של ניסן היה ביום ד' של השבוע בערב, ובשנה א' של מחזור הקטן הוא היה ביום ד' של החודש. מי שהאמין בתוקף המחזורים ראה בזה תיאום מלא בין בריאת העולם בשבוע הראשון בניסן ובין מניין השנים. קשה מאוד לחשוב שהדבר הוא מקרה: בעולם של אז האמינו במחזורים

יש שתי אפשרויות: אחת היא שמניין השנים כבר היה קיים ושתיקנו ברכת החמה כדי לסמן בריאת העולם ביום א' ניסן ובריאת השמש ביום ד'. או, היה מובן שהעולם נברא ביום א' בניסן והשמש בערב של יום ד', ו....חישבו את מניין השנה בהתאם ותיקנו ברכת המה כדי לסמן את מעשה קביעת מניין השנים

איך חישבו את מניין השנים? אמרו שמספרה של שנת "3417" חייב להיות כפולה
של 28 פלוס 1. ואמרו שארבע שנים לאחר מכן היתה שנה שמספרה חייב להיות כפולה של 19 פלוס 1. כיוון ש-224 הוא כפולה של 28 וכיוון ש-228 הוא כפולה
של 19, יוצא ש-224 שנים לפני שנת "3417" - 228 שנים לפני "3421" - היתה שנה שמספרה כפולה של 532 (19*28) פלוס 1. השנה הזאת היתה 3193 כי מספרים שהם 532 פחות מזה או יותר מזה נסתרים על ידי תנ''ך בעליל


שחזור והמסר

מלכתחילה היה מובן מאליו שתאריך בריאת העולם הוא יום א' של השבוע הראשון, יום א' של חודש א', בשנה א', ואנשי כנסת הגדולה קבעו את מניין השנים בהתאם לתפיסה הזאת. במשך תקופת בית שני התברר שהתיאום בין מניין השנים ובין שיטת ר' יהשוע הוא אשליה. סביר שאז נולדה שיטת ר' אליעזר, כי גם בתשרי יש אקווינוקס. עד שמערכת בהר''ד יצאה לדרך לפני כ-1650 שנים, לפי ר' אליעזר אדם הראשון נברא ביום א' בתשרי בשנת א' ולפי ר' יהשוע העולם נברא ביום א' בניסן בשנת א'. בהשגחה וללא ברירה מערכת בהר''ד בנויה סביב שיטת ר' אליעזר. ובעקבות זה שיטת ר' יהשוע איבדה חשיבותה הקדומה, בסך הכול דווקא בגלל ברכת החמה. כדי ליישב שיטת ר' אליעזר חז''ל שינו את פירושה של שנת א' של המניין, שנהייתה שנת תוהו, השנה הקודמת לבריאת האדם. יש טוענים שמניין השנים ככה בפועל השתנה, וזה טעות. רק הגדירו חישובים על בסיס המניין הקיים

למרות שר' אליעזר הסתדר ככה ואפילו די יפה, גם זה אשליה, ומניינינו הוא לא מניין לבריאת העולם ממש. לכן אין לנו שום ויכוח עם המדע לגבי גיל הקיום, או עם ההיסטוריה המדעית. וגם אין פה פגיעה באמונת חכמים. היתה לחז''ל סמכות לקבוע מניין השנים ולשמור על סוד לגביו. ר' שמעון שוואב הציע שחז''ל קיבלו ציווי להסתיר (והרמז בספר דניאל י'ב:ד'), ועשו מה שעשו כדי לשבש חישובי הקץ. אני מציע שעשו מה שעשו בשביל לשמור על אחדות העם, כדי למנוע פילוג בין בבל ובין ארץ ישראל. הם דאגו שראש השנה בארץ יהיה ראש השנה בבבל, ששנת שמיטה בארץ תהיה שנת שמיטה בבבל, וכו'. והילל הקטן הלך בדרכם. דכוי אמת הגלות וגלוי האמת סופה


סדר עולם ועוד מסר

ההיסטוריה היהודית שונה מההיסטוריה הכלל עולמית, אבל מאז הקמת בית שני ההתאמה ביניהם די טובה. הסתירה האחרונה בעצם לגבי השנה שבה נחרב בית ראשון . בספר סדר עולם כתוב שהחורבן היה בשנת 3338, ולפי הפרוטוקולים בבבל בית המקדש נחרב בשנת 3175. הפרוטוקולים האלה לא רק מתארים אירועים מקבילים לתנ''ך, הם גם רושמים מה באותה שעה קרה בשמיים. במשך מאות שנים רשמו כמעת כל תאריכי ליקויי הירח והשמש. הנתונים עברו אימות על ידי חישובים אסטרונומיים וסותרים את ספר סדר עולם. עדות השמיים כזאת אי אפשר לשלול
ועכשיו הרקע מתקבל על הדעת. רק מאז בית שני יש להיסטוריה היהודית עמוד שדרה, והוא מניין השנים. מעבר לזה, סדר עולם בצד אחד מציג חישובי השנים מתוך הכתוב בתנ''ך. בצד שני הוא היה חייב להתאים למניין השנים המקובל, שבכלל לא מבוסס בתנ''ך באופן מדויק. והמבין יבין
ברצוני לסיים בדבר עמוק וחשוב ביותר בעיני. החלטות סנהדרין מחייבות לא רק את עם ישראל אלא גם את השמיים. היו נביאים בכנסת הגדולה: מניין השנים התקבל למעלה. איך התקבל דבר שלכאורה רק טענה לגבי העבר? המניין לא התקבל בגלל שמספריו נכונים לגבי העבר, והמדע מאיר את העניין. מניין השנים התקבל כנכון לעתיד, כספירה לגאולה, כספירה לדין וחסד. בזה התעסקו הנביאים, בזה מתעסק ספר סדר עולם. ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, ולא כתוב בששת ימים. והפירוש הוא שנגזרו ששת אלפים שנים עד הקץ. ואתה דניאל סתם הדברים וחתם הספר עד עת קץ; ישטטו רבים ותרבה הדעת
(דניאל י'ב:ד)


א